משה פייגלין השיב לשאלה על תדמיתה הבינלאומית של ישראל באמצעות ערעור על מעמדם של מי ששופטים אותה. בריאיון המצורף, הכולל כתוביות באנגלית, יו"ר זהות טוען כי השאלה המרכזית היא באיזה צד בוחרים אנשים בעולם לעמוד, וכיצד הבחירה הזאת נראית מכאן, מישראל.
"זו לא שאלה של איך אתם רואים אותנו, זו שאלה של איך אנחנו רואים אתכם", אמר. המשפט הזה מחבר בין חלקי תשובתו: ביקורת על אנשים בקנדה ובאירופה, אמירה על סמכות מוסרית של עם ישראל, ולבסוף אזהרה מקראית על ברכה וקללה.
שאלה על תדמית, תשובה על אחריות
המראיינת שאלה אם חשוב לו כיצד ישראל נתפסת בזירה הבינלאומית, ובפרט באירופה, בקנדה ובארצות הברית. היא תיארה את התדמית הזאת ואת היחסים עם אותן מדינות כמצויים, להערכתה, בשפל חסר תקדים, וביקשה לדעת אם זהו נושא שמטריד אותו.
פייגלין לא הציג בתגובה תוכנית לשיפור ההסברה, וגם לא ניסה להפריך את הערכתה באמצעות נתוני סקרים. הוא העביר את הדיון אל מי שמביעים את הביקורת. לצד הדעה שלהם על ישראל, אמר למעשה, צריך לבדוק גם את המעשים שלהם ואת הצד שבו הם בוחרים לתמוך.
זהו ההבדל שעומד בבסיס התשובה. המראיינת ביקשה לעסוק בהשלכות של האופן שבו ישראל נתפסת בחוץ. פייגלין ביקש לבחון מה מעניק למבקרים שלה סמכות מוסרית, ואם אפשר לקבל את שיפוטם כאמת מידה בלי לבחון תחילה את העמדות ואת הבחירות שלהם עצמם.
קנדה ואירופה במוקד התשובה
"כשאני רואה את האנשים שלכם בקנדה ובאירופה הולכים יחד ונמצאים בצד האסלאמו-נאצי, יש לכם תדמית רעה מאוד כאן בישראל", אמר פייגלין, בתרגום של הנוסח המופיע בכתוביות באנגלית.
זהו התיאור שהוא העניק לאנשים שאליהם הפנה את הביקורת. בקטע המצורף הוא אינו מציין הפגנה מסוימת, ארגון מסוים או אירוע מזוהה. עם זאת, העמדה שהוא מבקש להעביר ברורה: בעיניו, הצד שבו אותם אנשים בוחרים לעמוד חשוב יותר מן השאלה אם הם מביעים שביעות רצון מישראל.
בתוך כך הוא משנה גם את זהותו של הציבור השופט בשיחה. השאלה נפתחה בנקודת המבט של אנשים במדינות המערב על ישראל. התשובה מוסיפה לשיחה את הישראלים עצמם, כמי שרשאים לבחון את אותם אנשים ולהעריך את עמדותיהם ואת התנהלותם.
לכן יש משמעות לשימוש שלו בביטוי "תדמית רעה מאוד". הוא לוקח את המונח שבמרכז השאלה ומפנה אותו בחזרה כלפי המבקרים. לפי הטיעון שלו, מי שנמצא מחוץ לישראל אינו נמצא משום כך מחוץ לטווח של ביקורת מוסרית.
"בית המשפט המוסרי העליון" כעמדה רעיונית
בהמשך מעניק פייגלין לתשובתו בסיס דתי ולאומי. הוא מכנה את עם ישראל, היושב לדבריו "כאן בארץ התנ"ך", בית המשפט העליון הבינלאומי האמיתי מבחינה מוסרית. זו אמירה על מקור הסמכות שממנו הוא מבקש לשפוט את הדיון כולו.
הביטוי משמש בדבריו דימוי רעיוני, ולא שם של מוסד שיפוטי או אזכור של פסק דין. באמצעותו הוא מסביר מדוע אינו מקבל את דעת הקהל בחו"ל כפסיקה אחרונה בעניינה של ישראל. נקודת הייחוס שהוא מציג היא עם ישראל והקשר המקראי שלו לארץ.
מכאן מגיע גם המשפט על "איך אנחנו רואים אתכם". פייגלין מציג עמדה עצמאית שממנה אפשר לבחון אחרים. במהלך השיחה הוא אינו מבקש מן המראיינת לשפר את תדמית ישראל; הוא מפנה אל קהל היעד שלה דרישה לבחון את העמדה שלו עצמו ואת משמעותה.
המסר המקראי שבסיום
בחלק האחרון של הריאיון פייגלין מצטט מן התנ"ך, בנוסח המופיע בכתוביות: "אלה שמברכים אותך יבורכו, ואלה שמקללים אותך יקוללו". מכאן הוא פונה אל אנשים בקנדה ובכל העולם ושואל באיזו מן הדרכים האלה הם מתכוונים לבחור.
"האם אתם עם ילדי האל, או לא? זו הבעיה שלכם, לא שלי", אמר. השפה הדתית היא חלק מהטיעון שלו: הוא מציג את הבחירה כעניין של אחריות מוסרית שיש לה גם משמעות רוחנית, ולא רק כשאלה של סיקור אוהד או יחסים ציבוריים מוצלחים.
דברי הסיום משלימים את המהלך שנבנה לאורך השיחה. השאלה אם מבטים מבחוץ מטרידים אותו הופכת לדרישה מאותם מתבוננים לבדוק את עצמם. הוא מעביר אל המבקרים את האחריות לחשוב מה העמדה שהם בוחרים בה מלמדת עליהם.
המסר לאורך הקטע נותר עקבי: לשיטתו של פייגלין, ביקורת מחו"ל אינה מכריעה כשלעצמה את השאלה המוסרית. גם הישראלים רשאים לשאול מי שופט אותם, לצד מי עומדים אותם אנשים, והאם השיפוט שהם מציעים ראוי להתקבל מלכתחילה.
