ילדים נהרגו בתקיפה הירדנית בסוריה: מי ידרוש תשובות?

צבא ירדן הודיע על הצלחה במבצע נגד טרור. מהשטח עלו תיאורים אחרים: ילדים שנהרגו, בני משפחה שנפגעו ומקום מגורים שהופצץ. בין ההודעה הצבאית לעדויות התושבים עומדת שאלה שאי אפשר לסגור באמצעות כרוז: במי פגעו המטוסים, ועל סמך מה נבחרו המטרות?

התקיפות בוצעו בערב 26 באוקטובר. בעדכון שפרסמה מנהלת הבריאות בדרעא נמנו שבעה הרוגים, ובהם שלושה ילדים, אישה וקשיש. בתיעוד של סוכנות הידיעות הסורית סאנא נראים תושבים המתראיינים בחשכה, חפצים שנפגעו, אנשי חילוץ ואמבולנס.

מותם של האזרחים מחייב בדיקה בפני עצמו. לצדו מתעוררת השאלה הרחבה שבמרכז הדיווח: האם מי שדורשים תשובות כשישראל מפעילה כוח ידרשו אותן גם כאשר המטוסים ירדניים? מבחן העקביות מתחיל בהפניית אותן שאלות כלפי מי שהפעיל את הכוח ובנכונות להקשיב למשפחות שנפגעו ממנו.

ביום שלישי הכירה ירדן גם במות אזרחים, לפי AP.

ירדן טענה לתיאום, סוריה הכחישה

צבא ירדן קשר את המבצע לפיגוע בכנסייה בכרכ. בהודעתו טען שהארגונים שנפגעו בדרום סוריה קשורים למבצעי הפיגוע, ושמטוסיו הרגו ופצעו פעילים בארגוני טרור.

בהודעה נכללה גם טענה שהפעולה בוצעה בתיאום עם הממשלה הסורית. זה אינו פרט שולי: כך הוצג המבצע כפעולה שנעשתה בידיעת השלטון שמעבר לגבול ובשיתוף עמו, ולא רק כהחלטה שקיבלה ירדן בעצמה.

משרד החוץ הסורי חלק על הנקודה הזאת במפורש והודיע שלא היה תיאום מוקדם. לפנינו שתי גרסאות רשמיות סותרות. אי אפשר לחבר ביניהן ולהציג לקוראים תמונה מוסכמת שאין לה בסיס בהודעות עצמן.

המחלוקת אינה קובעת כשלעצמה מי שהה בכל יעד שהופצץ. גם ההודעה הירדנית על פגיעה במחבלים אינה מסבירה לבדה את מות האזרחים. אלה שתי שאלות נפרדות שדורשות תשובות: כיצד הוחלט לצאת למבצע, ומה קרה לאנשים שנפגעו במהלכו.

האנשים שמאחורי ההודעה הצבאית

הכפר אל-טף במחוז דרעא עומד במרכז עדויות התושבים בסרטון. המרואיינים מתארים אנשים מן השורה ומקום מגורים משפחתי. התיאור הזה רחוק מהניסוח הצבאי על יעדי טרור, ולכן הוא דורש התייחסות עניינית ומפורטת מצד מי שהורה לתקוף.

בסרטון אומר התושב הראשון שחמישה נהרגו: שלושה ילדים, סבתם ודודם. לדבריו, לא היו להם נשק או סמים. תושב נוסף קורא לממשלה הסורית לחקור את האירוע. אלה עדויות התושבים על הפגיעה ועל האנשים שנהרגו בה.

התיעוד מציג את זירת האירוע לאחר הפגיעה. הוא אינו מראה את רגע התקיפה או את המודיעין שעליו נשענה בחירת המטרה. חשיבותו ממוקדת יותר: הוא מתעד את הדברים שהתושבים אומרים ומציג את המקום שבו הם דורשים הסבר על מה שקרה להם.

ההבחנה הזאת אינה מפחיתה מערך העדויות. היא מחדדת את השאלות שצריך להפנות לצבא: איזה מקום נבחר לתקיפה, מי היה אמור להיות בו, וכיצד מתיישבת ההודעה הצבאית עם הילדים ושאר האזרחים שעליהם מספרים התושבים?

גם הסבר על מטרת המבצע כולו לא יחליף תשובה על כל פגיעה בנפרד. משפחה שנהרגו בה אנשים אינה הערת שוליים בהודעה על הישג ביטחוני. כדי להבין מה אירע, צריך לחבר את ההחלטה המבצעית למקום המסוים ולבני האדם שהיו בו.

גינוי לא אמור להיות תלוי בדגל

לשאלה "מי יגנה?" יש כבר תשובה אחת: סוריה גינתה את התקיפות. השאלה הרחבה יותר מופנית אל מחוץ לדמשק, לממשלות, לגופים בינלאומיים ולפעילים הדורשים לבדוק פגיעה באזרחים.

האם ידרשו ראיות לבחירת המטרות, פירוט של זהות ההרוגים ובדיקה של הנסיבות שבהן נהרגו? האם יעקבו אחר התשובות גם אחרי שהכותרת הראשונה תיעלם, או שהסיפור יסתיים מבחינתם בהודעה על פעולה נגד טרור?

האזכור של האשמות ב"רצח עם" מעמיד למבחן שימוש בררני בשפה פוליטית. הוא אינו קביעה שהתקיפה הזאת מהווה את הפשע הזה. האשמות חמורות דורשות ראיות, ואותה זהירות צריכה לחול על הדיון בירדן ועל הדיון בישראל.

עקביות אינה התעלמות מההרוגים וגם אינה בחירה אוטומטית במונח החריף ביותר. משמעותה היא שזהות המדינה אינה קובעת אם ראוי להקשיב למשפחות השכולות, לדרוש מידע ולברר מה נעשה כדי למנוע את הפגיעה.

האחריות צריכה להישאר במקום שאליו מצביעות הראיות

אין בהודעות ובתיעוד שנבחנו לצורך הדיווח ראיה למעורבות ישראלית. מדובר במבצע שירדן אישרה שביצעה, בטענת תיאום שסוריה דחתה ובאזרחים שנהרגו ושמותם מחייב תשובות ממי שאחראים לתקיפות.

הסטת הדיון לישראל תעקוף את השאלות האלה. לתושבי אל-טף מגיע יותר מהופעה רגעית בוויכוח של אחרים. השאלה אינה רק מי יפרסם גינוי, אלא מי יתעקש לקבל הסבר שיש בו התייחסות ממשית למשפחות ולמה שאבד להן.

צריך לבחון יחד את מטרת המבצע שהציגה ירדן ואת התיאורים שעלו מהשטח. הציבור צריך להבין כיצד האחד אמור להסביר את האחר. כל עוד ההסבר הזה חסר, הודעה על הצלחה צבאית אינה יכולה לסיים את הסיפור.