זהו אתגר סאטירי למנהיגים, לא הצעה לעקור פלסטינים ממולדתם. כל הסדר היפותטי כזה מחייב הסכמה חופשית של האנשים שעליהם הוא ישפיע. אזרחי אירלנד והפלסטינים אינם כלי משחק שאפשר להזיז על מפה.
מה אירלנד כבר התחייבה לו
אירלנד הכירה רשמית בפלסטין ב-28 במאי 2024. המדיניות שהציגה תומכת בשתי מדינות על בסיס גבולות 1967, זו לצד זו. ההבחנה חשובה: דבלין אינה מציעה רשמית לבטל את ישראל, והכרה במדינה פלסטינית אינה זהה לתמיכה בחמאס.
ההתנגדות המתבקשת
גם ההתנגדות המתבקשת לטיעון הזה מוצדקת. התביעות הפלסטיניות נוגעות למולדתם, לא לשטח אירי. סירוב להקים פלסטין באירלנד לא יוכיח כשלעצמו צביעות. אבל הפרובוקציה מעלה שאלה קשה יותר: איזו אחריות צריכים לקבל על עצמם תומכים מרוחקים להסדרי הביטחון שהם מבקשים מאחרים לחיות איתם?
על מה דבלין מוכנה להתחייב?
הכרזה על מדינה אינה עונה על השאלה מי שולט בנשק, מי שומר על הגבול ומה קורה אם ארגון חמוש דוחה הסכם. אלה הכרעות שקובעות אם משפחה יכולה לישון בביטחון. מגיעה להן לפחות אותה תשומת לב שמקבל טקס דיפלומטי.
דמיינו ממשלה אירית שבוחנת התחייבות ביטחונית דומה קרוב לבית. היינו מצפים להגנות מפורטות, לאכיפה אמינה ולדיון כן באפשרות של כישלון. סביר לדרוש אותה רצינות כשחיי ישראלים מונחים על הכף. גם אזרחים פלסטינים זקוקים להגנה מפני ארגונים חמושים ושלטון כושל.
דבלין צריכה לפרט את התחייבויותיה: מה תממן, מה תסייע לאכוף וכיצד תגיב אם התנאים המוסכמים יופרו. סיוע הומניטרי ודיפלומטיה יכולים להועיל; הם אינם פוטרים מהצורך להשיב על השאלות האלה.
אז פלסטין באירלנד?
אז פלסטין באירלנד? כסאטירה, הרעיון מאיר את המחיר שמאחורי הביטחון העצמי הפוליטי. הדרישה הרצינית שמאחוריו פשוטה: אם אירלנד רוצה לסייע בעיצוב מדינה פלסטינית, שתסביר איזו אחריות היא מוכנה לשאת. לסולידריות צריכה להתלוות תוכנית, ומתחתיה חתימה.
