הסדרה, שאורכה הכולל כ-7 שעות ו-34 דקות, בנויה במידה רבה מתיעוד שצולם בתוך איראן, מקולות של עדי ראייה, מסרטוני טלפון ומחומרים שהגיעו מהרחובות, מבתי חולים, ממתקני זיהוי גופות ומטקסי אבל. לפי תיאור הסדרה של Manoto, המטרה היא להרכיב רצף של מה שקרה דרך החומרים שהאיראנים עצמם תיעדו.
IsraelNews.io מרכז כאן את כל ארבעת הפרקים, לפי הסדר שבו הם מופיעים בפלייליסט הרשמי, ומוסיף את הרקע הדרוש כדי להבין מה הם מראים, מה כבר אומת גם מחוץ לסדרה ומה עדיין נשאר שנוי במחלוקת או קשה לאימות.
אזהרת תוכן: הסדרה כוללת תיעוד קשה מאוד של ירי, פצועים, גופות במתקנים לזיהוי גופות ובחדרי מתים, מעצרים, אלימות, משפחות אבלות וקולות מצוקה. מומלץ להפעיל שיקול דעת לפני הצפייה.
פרק 1: The City Stops - כשהמחאה הכלכלית מתפשטת
הפרק הראשון חוזר ל-11 הימים הראשונים של המחאה, מ-28 בדצמבר 2025 ועד 7 בינואר 2026. נקודת הפתיחה הייתה כלכלית: ירידה חדה בערך הריאל, אינפלציה ותחושת החמרה בתנאי החיים. מחאות של סוחרים ובעלי עסקים בטהראן התרחבו בהדרגה לערים ולעיירות נוספות, ובתוך זמן קצר הדרישות חרגו הרבה מעבר למחירי מטבע ולמצב הכלכלי.
Human Rights Watch ואמנסטי אינטרנשיונל תיעדו כבר בשלב המוקדם שימוש בכוח נגד מפגינים ועוברי אורח, כולל ירי, כדוריות מתכת, גז מדמיע, תותחי מים ומכות. עד תחילת ינואר דווח על הרוגים במספר מחוזות, בעוד המחאה המשיכה להתרחב.
הפרק הראשון חשוב מפני שהוא מראה שהאירועים של 8 ו-9 בינואר לא הופיעו משום מקום. הם הגיעו אחרי יותר משבוע של התרחבות, עימותים והקשחת התגובה מצד הרשויות.
פרק 2: The Night of Hope - 8 בינואר והיציאה ההמונית לרחובות
הפרק השני מתמקד ב-8 בינואר, 18 בדיי 1404 בלוח האיראני. באותו יום יצאו המונים לרחובות בעקבות קריאה לפעולה של רזא פהלווי, בנו הגולה של השאה האחרון. חשוב להבחין בין הקריאה הזאת לבין מקור המחאה: ההפגנות כבר התנהלו במשך 11 ימים לפני כן, אך 8 בינואר הפך לנקודת שיא של גיוס המונים.
לפי מקורות בינלאומיים, המחאות כבר התפשטו לעשרות ערים. מקורות שונים משתמשים במתודולוגיות ספירה שונות, ולכן אין מספר אחד שניתן להציג כמדד מוחלט להיקף ההפגנות. מה שברור הוא שהמחאה כבר לא הייתה אירוע מקומי בטהראן.
באותו ערב נכנסה איראן להפסקת אינטרנט ותקשורת כמעט מוחלטת. NetBlocks מדדה צניחה חריגה בקישוריות, וגם דיווחים של האו"ם וסוכנויות חדשות תיארו ניתוק נרחב. מכאן ואילך, היכולת של עיתונאים וארגוני זכויות אדם לעקוב בזמן אמת אחרי מה שקורה בתוך המדינה נפגעה בצורה דרמטית.
הפרק בנוי סביב הרגע שבו תחושת תקווה של המונים יוצאים לרחובות מתחלפת בהדרגה בירי, פצועים, בלבול ופחד.
פרק 3: Kahrizak - כשהחיפוש עובר מהרחובות לבתי החולים ולחדרי המתים
אזהרה נוספת: זהו ככל הנראה הפרק הקשה ביותר לצפייה בסדרה. תיאורו הרשמי מתייחס לפצועים, ירי, מתקנים רפואיים, משפחות המחפשות נעדרים ושורות של גופות.
הפרק השלישי עובר ל-9 בינואר, היום השני של ההתגייסות הארצית. איראן כבר הייתה תחת ניתוק תקשורתי כבד, אך סרטוני טלפון המשיכו להצטבר. התיעוד מציג ירי, פצועים, מרכזי טיפול מאולתרים, בתי חולים ומשפחות שמנסות לברר מה קרה למי שלא חזר הביתה.
אחת הזירות המרכזיות היא קהריזכ במחוז טהראן. כאן חשוב לדייק: בהקשר של הפרק מדובר במתקני רפואה משפטית וזיהוי גופות, ולא נכון לתאר אוטומטית את המקום ככלא קהריזכ. הסדרה עוברת מהרחוב אל התוצאה שאחרי הירי, כאשר משפחות מחפשות קרובים בין בתי חולים, חדרי מתים ומתקנים לזיהוי גופות.
גם מחוץ לסדרה נמצא תיעוד שתומך בתמונה הכללית של אלימות קשה. Human Rights Watch דיווחה על אימות סרטונים מבתי חולים ומחדרי מתים, והוועדה הבינלאומית העצמאית של האו"ם לאיראן אמרה כי היא בוחנת צילומים ותמונות של כוחות ביטחון היורים לעבר מפגינים. זה לא מאמת כל סרטון שמופיע בסדרה, אבל הוא מספק חיזוק עצמאי לכך שחלק מרכזי מן האירועים אכן תועד חזותית בזמן אמת.
פרק 4: 40 Days - מהחיפוש אחר נעדרים אל ההלוויות וטקסי הארבעים
הפרק הרביעי עובר מהאירועים עצמם אל התקופה שלאחריהם. משפחות מחפשות גופות, מזהות קרובים, עורכות הלוויות ומגיעות לטקסי האבל המסורתיים שנערכים כ-40 יום לאחר המוות או הקבורה.
הסדרה מתארת כיצד האבל עצמו הפך בחלק מהמקומות גם למרחב ציבורי של זיכרון ומחאה. הלוויות וטקסי זיכרון כללו, לפי התיעוד, שפה פטריוטית, קריאות מחאה ולעיתים גם ריקודים, לצד לחץ מצד הרשויות ומעקב אחר משפחות.
אין תאריך אחד שמייצג את כל טקסי הארבעים. הם התקיימו במועדים שונים בהתאם ליום המוות או הקבורה של כל אדם. הפרק מציג את המעבר מהכאוס של ינואר אל ניסיון של משפחות לשמר שמות וסיפורים גם כאשר המספר הכולל של ההרוגים עדיין שנוי במחלוקת.
יותר מ-10,000 סרטונים? מה ידוע על בניית הסדרה
Manoto אומרת שהסדרה מאגדת תיעוד, עדויות וחומרים מתוך איראן. דיווחים תקשורתיים סביב ההשקה טענו כי צוות קטן של Manoto עבר במשך יותר משישה חודשים על יותר מ-10,000 סרטונים שצולמו בתוך המדינה. הדיווח הזה אפשרי מבחינה כרונולוגית, אבל אין מסמך מתודולוגי פומבי שמאפשר לבדוק את המספר או להבין כיצד כל סרטון נבדק.
לא פורסם פירוט מלא של שיטת האימות: האם נשמרו קבצים מקוריים ומטא-דאטה, כיצד נקבעו מיקום וזמן, האם כל מי שצילם רואיין, כיצד אותרו כפילויות ומה היה הסף להכללת חומר בסדרה. לכן נכון לכתוב ש-Manoto אספה ובחנה מאגר גדול מאוד של תיעוד, לפי דיווחים, ולא לקבוע שכל אחד מאלפי הסרטונים אומת באופן עצמאי באותה שיטה.
דיווחים עדכניים על הסדרה מתארים אותה ככזו שאין בה קריין חיצוני, כשהאירועים מסופרים דרך קולות ותיעוד של אנשים שהיו במקום, עם כתוביות באנגלית. המבנה הזה הוא חלק מהעוצמה של הפרויקט, אבל הוא גם מחייב את הצופה לזכור שהיעדר קריין אינו זהה להיעדר עריכה או בחירה מערכתית.
כמה אנשים נהרגו? המספר תלוי במקור ובשיטת הספירה
אחת הטעויות הקלות ביותר סביב אירועי ינואר היא לקחת מספר אחד ולהציג אותו כנתון סופי. נכון ל-28 בספטמבר 2026, אין ספירה מוסכמת אחת.
הרשויות באיראן הודיעו בינואר על 3,117 הרוגים. זהו נתון רשמי, אך הרישומים והסיווגים שמאחוריו לא היו פתוחים לבדיקה עצמאית מלאה.
HRANA דיווחה בפברואר על לפחות 7,005 הרוגים, כולל אנשי כוחות ממשלתיים. Associated Press ציינה שלא הייתה יכולה לאמת באופן עצמאי את המספר בשל הגבלות הגישה והתקשורת.
Iran Human Rights פרסם בספטמבר נתון של 4,219 מקרי מוות שתועדו ברמת שם ומקרה, והדגיש שמדובר במספר מינימום מתועד ולא בהערכה של המספר הסופי. הארגון נקט סף אימות שונה ולכן אין סתירה הכרחית בכך שהמספר שלו נמוך מההערכה של HRANA.
אמנסטי אינטרנשיונל קבעה שכוחות הביטחון הרגו שלא כחוק אלפים של מפגינים ועוברי אורח ב-8 וב-9 בינואר, וציטטה הערכות נוספות של יותר מ-5,000 ואף מידע ממקורות רפואיים שלפיו המספר עשוי להיות גבוה בהרבה.
הסיקור שנלווה להשקת This Is Our Story הציג גם הערכות שמתקרבות ל-30,000 הרוגים. הנתון הזה לא אומת באופן עצמאי והוא גבוה משמעותית מהספירות המתועדות שפורסמו על ידי ארגוני זכויות אדם מרכזיים. לכן אין להציג אותו כעובדה סופית.
מדוע סרטוני הטלפון חשובים כל כך
הניתוק התקשורתי של 8 בינואר יצר מצב שבו דווקא התיעוד האזרחי הפך לאחד המקורות המרכזיים להבנת מה שקרה. סרטון טלפון יכול לשמר ירי, קולות, פנים, רחוב או רגע ספציפי גם כשאין צוות חדשות במקום. במקביל, הוא לא תמיד מספר לצופה מתי בדיוק צולם, איפה, מי מופיע בו ומה קרה לפני ואחרי הפריים.
זו הסיבה שהערך ההיסטורי של This Is Our Story אינו מבטל את הצורך בבדיקה. להפך: ככל שהתיעוד קשה ומשמעותי יותר, כך חשוב יותר להפריד בין מה שהמצלמה מראה בבירור, מה שהיוצרים אומרים עליו ומה שמקורות עצמאיים הצליחו לאמת.
ארבעת הפרקים יחד מציגים קשת ברורה: מחאה כלכלית שמתרחבת, יציאה המונית לרחובות, דיכוי תחת הפסקת תקשורת, חיפוש אחרי נעדרים וגופות, ולאחר מכן הלוויות וטקסי זיכרון. מעבר לוויכוח על המספר הסופי של ההרוגים, הסדרה מנסה לשמר את החומר הגולמי שנוצר בתוך איראן בזמן שבו חלק גדול מהעולם כמעט לא היה יכול לראות מה מתרחש שם בזמן אמת.
