היוזמה, שפורסמה על ידי Creative Community for Peace תחת הכותרת "Reject the Lie", הושקה בתחילת ספטמבר עם יותר מ-5,000 חותמים ובהמשך חצתה את רף 6,000.
מחברי המכתב הם הסופר והעיתונאי יוסי קליין הלוי, הרב וההיסטוריון ייץ גרינברג, העיתונאי והפעיל החברתי הרב מיכה אודנהיימר ופרופ' ג'ונתן קארפ מאוניברסיטת בינגהמטון.
החותמים מצטרפים לוויכוח בינלאומי רחב יותר על השימוש במונח "רצח עם" ביחס למלחמה בעזה. בעוד ארגונים וגופי חקירה שונים הגיעו למסקנות שלפיהן מעשיה של ישראל מהווים רצח עם או מעשים בעלי אופי של רצח עם, ישראל דוחה את הטענות. במקביל, ההליך המשפטי המרכזי בנושא בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג עדיין לא הסתיים בפסק דין לגופו של עניין.
מה טוענים החותמים
המכתב פותח בדחייה חריפה של האשמת ישראל ברצח עם ומגדיר אותה כ"עלילת דם".
הטיעון המשפטי המרכזי שלו מתמקד בכוונה. לפי אמנת האו"ם בדבר מניעתו וענישתו של הפשע רצח עם, לא די להראות שמספר רב של בני אדם נהרגו או שנגרם הרס נרחב. כדי להוכיח רצח עם נדרשת גם כוונה להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית ככזו.
החותמים טוענים כי פעילותה של ישראל אינה מעידה על כוונה להשמיד את הפלסטינים, אלא על ניסיון להביס את חמאס בעקבות מתקפת 7 באוקטובר 2023.
הם מצביעים בין היתר על מערכת המנהרות הנרחבת של חמאס, לחימה מתוך אזורים אזרחיים, מבנים ממולכדים, התרעות פינוי שהעבירה ישראל והקושי להבחין בין לוחמים לאזרחים בסביבה עירונית צפופה.
המכתב גם מכיר בכך שקיימת מחלוקת בתוך הקהילה היהודית בנוגע לאופן שבו ישראל ניהלה את המלחמה, ומציין כי ביקורת על התנהלות המלחמה והצער על מותם של אזרחים אינם סותרים את התנגדות החותמים לשימוש במונח "רצח עם".
מי נמצא בין יותר מ-6,000 החותמים
רשימת החותמים שפורסמה כוללת אנשי אקדמיה, משפטנים, היסטוריונים, דמויות פוליטיות לשעבר ואנשי תרבות ובידור.
בין השמות הבולטים ניתן למצוא את סטיבן פינקר מאוניברסיטת הרווארד; ההיסטוריונים ניאל פרגוסון, בני מוריס, דינה פורת וסיימון סבאג מונטיפיורי; ההיסטוריונית וחוקרת השואה דבורה ליפשטדט; חתן פרס טיורינג ג'ודאה פרל; חוקר הלוחמה העירונית ג'ון ספנסר; ושר המשפטים והתובע הכללי של קנדה לשעבר אירווין קוטלר.
בין אנשי הציבור חתומים גם ראש ממשלת בריטניה לשעבר בוריס ג'ונסון, שר האוצר הבריטי לשעבר נאדים זהאווי ומזכיר המחלקה לענייני חיילים משוחררים של ארה"ב לשעבר רוברט וילקי.
בתחומי התרבות והבידור מופיעים בין היתר דברה מסינג, מים ביאליק, שרי רדסטון ושרי לנסינג.
חשוב להדגיש כי החתימות הן אישיות. השתייכותו של חותם לאוניברסיטה, חברה או גוף ציבורי אינה פירושה שהמוסד עצמו אימץ את תוכן המכתב.
כמו כן, האתר שמארח את היוזמה אינו מציג מאגר מלא וניתן לביקורת של כל יותר מ-6,000 החותמים, ולא פורסם בפומבי מנגנון האימות של החתימות.
מה קבע בית הדין הבינלאומי לצדק
המחלוקת הציבורית סביב המונח "רצח עם" אינה זהה למעמד המשפטי של התיק בהאג.
דרום אפריקה הגישה בדצמבר 2023 תביעה נגד ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק, בטענה שישראל מפרה את אמנת רצח העם ביחס לפלסטינים ברצועת עזה.
בית הדין פרסם במהלך 2024 מספר צווים זמניים המחייבים את ישראל לנקוט צעדים להגנת זכויות שעליהן חלה האמנה, למנוע מעשים העלולים להיכלל בה ולהרחיב את הגישה לסיוע הומניטרי.
עם זאת, בית הדין לא קבע שישראל ביצעה רצח עם.
גם הניסוח שלפיו בית הדין כבר קבע כי "רצח עם הוא סביר" אינו מתאר במדויק את החלטתו. בשלב הצווים הזמניים בחן בית הדין אם הזכויות שדרום אפריקה ביקשה להגן עליהן מכוח האמנה הן זכויות לכאורה ואם קיים סיכון לנזק בלתי הפיך עד להכרעה בתיק. ההכרעה בשאלה האם ישראל הפרה בפועל את אמנת רצח העם שמורה לשלב הדיון לגופו של התיק.
השלב הזה עדיין רחוק מסיום. במאי 2026 קבע בית הדין כי דרום אפריקה תגיש את תשובתה הבאה עד נובמבר 2027, וישראל תגיש כתב תשובה נוסף עד מאי 2029.
גופים אחרים הגיעו למסקנות שונות
העובדה שבית הדין הבינלאומי לצדק עדיין לא הכריע אינה אומרת שאין גופים שכבר הגיעו למסקנה משלהם.
אמנסטי אינטרנשיונל פרסם בדצמבר 2024 דו"ח שבו קבע כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה. ארגון Human Rights Watch השתמש בניסוח מצומצם יותר וקבע כי שלילת מים מכוונת יכולה להוות "מעשי רצח עם", לצד פשע נגד האנושות של השמדה.
ב-2025 פרסמו גם בצלם ורופאים לזכויות אדם בישראל מסמכים שבהם הגיעו למסקנה שישראל מבצעת רצח עם. האיגוד הבינלאומי לחוקרי רצח עם אימץ באוגוסט 2025 החלטה שלפיה פעולות ומדיניות ישראל בעזה עומדות בהגדרה המשפטית של רצח עם, ובספטמבר אותה שנה הגיעה ועדת חקירה של מועצת זכויות האדם של האו"ם למסקנה דומה.
אלה הן הערכות ומסקנות של ארגונים, חוקרים וגופי חקירה. הן אינן פסק דין סופי של בית הדין הבינלאומי לצדק.
ישראל דוחה את המסקנות הללו וטוענת כי מטרות המלחמה היו פירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, שחרור החטופים ומניעת מתקפה נוספת בנוסח 7 באוקטובר, ולא השמדת האוכלוסייה הפלסטינית.
הוויכוח המרכזי: מה ניתן להסיק על הכוונה
זהו למעשה לב המחלוקת.
מבקרי ישראל מצביעים על היקף ההרג וההרס, הפגיעה בתשתיות, משבר המזון ואמירות של בכירים ישראלים כראיות שמהן ניתן, לטענתם, להסיק כוונה להשמיד חלק מהאוכלוסייה הפלסטינית.
מנגד, ישראל ומומחים הדוחים את האשמת רצח העם מצביעים על המטרה המוצהרת להביס את חמאס, על פינוי אזרחים מאזורים שבהם התנהלה לחימה, על התרעות מוקדמות ועל העובדה שחמאס פעל מתוך מרחב עירוני צפוף ובאמצעות רשת תת-קרקעית נרחבת.
גם הטענות הללו אינן מכריעות לבדן את השאלה המשפטית. האתגר המרכזי בתיק הוא לקבוע האם מכלול ההחלטות, ההצהרות והפעולות מוכיח את הכוונה המיוחדת שנדרשת בדין כדי להגדיר מעשים כרצח עם.
יותר מ-6,000 החותמים על "Reject the Lie" מציבים כעת טיעון ציבורי מאורגן נגד ההאשמה, בתקופה שבה מספר גופים בינלאומיים וארגוני זכויות אדם כבר אימצו את המסקנה ההפוכה.
בית המשפט שאמור להכריע במחלוקת המשפטית בין דרום אפריקה לישראל, לעומת זאת, עדיין לא אמר את המילה האחרונה.
